החלטה בתיק רע"א 7978/13

           שתי בקשות רשות ערעור מאוחדות על שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) בת"א 6992-06-13. בהחלטותיו דחה בית המשפט את בקשת המבקשת להארכת מועד למשלוח הודעת צד שלישי (החלטה מיום 17.11.2013); קבע כי המבקשת אינה רשאית לטעון כי ההסכם בינה לבין המשיבה נכרת במועד מסוים (החלטה מיום 2.12.2013); ודחה את בקשת המבקשת לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנותה (החלטה מיום 1.1.2014).

רקע עובדתי והחלטות בית משפט קמא

1.        ענייננו במקרקעין הידועים כחלקה 84 וחלקה 122 בגוש 10764 בשכונת כרמליה בחיפה (להלן: המקרקעין או הנכס), הרשומים על שם חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ (להלן: הכשרת הישוב) משנת 1950.

           המבקשת, עיריית חיפה, טוענת כי רכשה את המקרקעין מהכשרת הישוב בתחילת שנות השבעים, אלא שהעסקה הנטענת לא הסתיימה ברישום ואפילו לא נרשמה הערת אזהרה לזכותה. לטענת המבקשת, לאחר שעמדה בתנאי העסקה וביקשה להשלימה ברישום, טענה הכשרת הישוב בשנת 1974 כי למעשה פעלה כנאמנה של המשיבה, קהילת ציון אמריקאית (בפירוק). לטענת המבקשת, התנהלה בינה לבין הכשרת הישוב התכתבות בנושא, ממנה עולה כי המקרקעין הועברו או היו אמורים להיות מועברים לעירייה (ההתכתבויות צורפו כנספח 9 לתגובת המשיבה). בשנת 1984 הודיע כונס הנכסים הרשמי למבקשת כי המשיבה נכנסה להליכי פירוק וכי הנכס הוא בבעלות המשיבה. ביום 11.4.1994 אף נרשמה הערת אזהרה לטובת האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי, בדבר מינוי מפרק למשיבה.

           מאז ועד היום לא הגיעו הצדדים להסכמה בעניין רישום הבעלות בקרקע.

2.        ביום 4.6.2013 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי תביעה כספית כנגד המבקשת, בסכום של כ-3.3. מליון ש"ח, כדמי שימוש ראויים עבור המקרקעין בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה.  המקרקעין מיועדים לצרכי ציבור ומשמשים כיום לגן ילדים ובית כנסת, במבנה שהוקם על ידי העירייה עוד בשנות השבעים, וכן כגן ציבורי ומגרש כדורסל. במקביל להגשת תביעה זו הגישה המשיבה בבית המשפט השלום בחיפה תובענה לסילוק ידה של המבקשת מהמקרקעין (תא"ק 6944-06-13).  

           המשיבה טענה בתביעתה כי המקרקעין נרכשו על ידה כחלק מפעילותה לגאולת קרקעות בתקופה שלפני קום המדינה, ונרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם הכשרת הישוב, אשר שימשה כנאמנת של המשיבה. לטענת המשיבה, על פי התב"ע, המקרקעין אכן היו מיועדים להפקעה לטובת המבקשת, אלא שהמבקשת נמנעה מלהפקיע את המקרקעין, כך שהיא מחזיקה ומשתמשת בהם שלא כדין.

           המבקשת טענה בכתב הגנתה, שהוגש ביום 12.9.2013, כי הכשרת הישוב, שהיא הבעלים הרשום, העבירה למבקשת את המקרקעין וקיבלה את התמורה שהוסכמה בין הצדדים, וכי הכשרת היישוב לא גילתה בעת קיום העסקה כי היא פועלת כנאמנה של המשיבה. 

3.        ביום 17.11.2013 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת הודעת צד ג' כנגד הכשרת היישוב. בהחלטתו מאותו יום, דחה בית משפט קמא את הבקשה מן הטעם שהמועד להגשת הודעה לצד שלישי קבוע בחיקוק ולא ניתן טעם מיוחד להארכת המועד (להלן: ההחלטה הראשונה).  

4.        ביום 25.11.2013 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה בתיק, בסיומה הורה בית המשפט למבקשת להודיע עד יום 2.12.2013 מתי לגרסתה נכרת ההסכם בינה לבין הכשרת הישוב, ולצרף את המסמך בכתב המגבש הסכם זה. בהחלטתו מיום 2.12.2013 קבע בית משפט קמא כי מאחר שהמבקשת לא מסרה פרטים נוספים מעבר לטענתה כי ההסכם התגבש "לא יאוחר משנת 1973", אזי "הנחת העבודה מכאן ואילך היא שהמבקשת אינה טוענת שנכרת הסכם במועד ספציפי" (להלן: ההחלטה השניה).

5.        נחזור להחלטה מיום 25.11.2013. בית המשפט ציין כי טענת המבקשת לדחייה על הסף של התביעה מחמת התיישנות נטענה בצורה מעורפלת, ולא עלה בידי בית המשפט לקבל הבהרות בעניין. נקבע כי על המבקשת להגיש בקשה נפרדת לסילוק על הסף בעילת ההתיישנות עד ליום 1.12.2013, שאם לא כן תמחק מכתב ההגנה טענת ההתיישנות.

           משכך, הגישה המבקשת בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.  בהחלטה מיום 29.12.2013 נתן בית המשפט למבקשת הזדמנות לשקול ולהודיע עד ליום 1.1.2014 אם בדעתה למחוק את בקשתה, על מנת לחסוך בהוצאות משפט. משלא חזרה בה המבקשת מבקשת הדחייה על הסף, ניתנה ביום 1.1.2014 החלטה הדוחה את הבקשה לסילוק התובענה על הסף והמבקשת חויבה בהוצאות בסך 11,800 ש"ח (להלן: ההחלטה השלישית).

6.        על שלוש החלטות אלה נסבות הבקשות שלפניי. המבקשת עותרת לביטול ההחלטה הראשונה ולאפשר לה לשלוח הודעת צד ג' להכשרת הישוב; להבהיר כי אינה מנועה מלטעון להסכם אשר נכרת, לטענתה, בינה לבין הכשרת הישוב בראשית שנות השבעים במועד כלשהו עד לשנת 1973; ולהבהיר כי היא רשאית להמשיך ולטעון להתיישנות וכי טענה זו תתברר בהמשך שמיעת הראיות בתיק.

טענות הצדדים

7.        בעניין ההחלטה הראשונה - המבקשת טענה כי התביעה הוגשה בסמוך לפגרת הקיץ ולחגי תשרי, בעוד המסכת העובדתית הרלבנטית התרחשה בשנות השבעים, מה שהקשה על איתור המסמכים הרלבנטיים. לכן, ראוי היה להיענות לבקשתה להארכת המועד להגשת הודעת צד ג' להכשרת הישוב, בהתאם לתקנה 216(3) לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). לטענת המבקשת, הכשרת היישוב, שהיא הבעלים הרשום של המקרקעין, היא צד נדרש לשאלת הבעלות במקרקעין השנויה  במחלוקת בינה לבין המשיבה. עוד נטען, כי גם לפי תקנה 24 לתקנות ניתן לצרף בעל דין שנוכחותו דרושה כדי לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה, והצירוף יכול להתבצע בכל שלב, ובוודאי בשלב של ישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק. מה עוד, שכבר בכתב ההגנה טענה המבקשת כי הכשרת הישוב הינה בעל דין דרוש בהליך, וככל שזו לא תצורף להליך בדעתה להגיש כנגדה הודעת צד ג'.

           בעניין ההחלטה השניה - המבקשת טענה כי אין באפשרותה להצביע על תאריך מדויק בו נכרת ההסכם בינה לבין הכשרת הישוב, באשר מדובר בעסקה שנכרתה לפני למעלה מ-40 שנה, כך שיש להסתפק בטענתה כי העסקה נכרתה בראשית שנות השבעים עד לשנת 1973 או בשנת 1973.

           בעניין ההחלטה השלישית - המבקשת טענה כי בית משפט קמא הוא שחייב אותה להגיש בקשה לדחייה על הסף, ולאחר מכן דחה את בקשתה בנימוק שלא ניתן להכריע בבקשה זו על יסוד כתבי הטענות בלבד.        

8.        המשיבה טענה בתגובה, כי כלל החלטות נשוא הבקשות הינן בעלות אופי דיוני מובהק, שאין ליתן רשות ערעור לגביהן בהתאם לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט או הצו); כי מטרת המבקשת הינה להאריך את ההתדיינות ולסרבל את ההליך; וכי הגשת הבקשות נועדה "להטיל מורא על בית משפט קמא" ולהפוך את ערכאת הערעור לערכאה דיונית דה-פקטו.

           לגופן של שלוש החלטות, המשיבה העלתה טענות כרימון. בתמצית, ביחס להחלטה הראשונה נטען כי המבקשת לא הציגה טעם מיוחד למתן הארכת המועד כחודשיים לאחר כתב ההגנה, כאשר ההודעה מתייחסת לאותן טענות ולאותם מסמכים שצורפו לכתב ההגנה; כי קבלת הבקשה תוביל לעיכוב ההליכים ולבזבוז זמן שיפוטי לאחר שכבר נוהלו הליכים מקדמיים כגון דחיית טענת ההתיישנות; כי לתביעותיה צירפה המשיבה מסמכים המבססים את זכויותיה הבלעדיות במקרקעין; כי העובדה שהכשרת הישוב לא תהיה צד להליך לא תשפיע על ניהול ההליך ועל אפשרות המבקשת להוכיח את טענותיה, באשר המשיבה תוכל לזמן לעדות את נציגי הכשרת הישוב; וכי אין לדון בטענת הצירוף לפי תקנה 24, טענה שלא נדונה בפני בית משפט קמא.